ספרה של גליה עוז "דבר המתחפש לאהבה", המספר על אלימות נוראית מצידו של אביה, הסופר עמוס עוז, גיבור תרבות ומנהיגו הרוחני של מחנה השלום, עוררה את חמת משפחתה, שטענה כי גליה מדמה דברים. ברם, ניתוח משפטי של העדויות שניתנו בתכנית התחקירים "עובדה" עשוי להטות את משקולת האמת לכיוונה של גליה. במאמר זה אני מציג את הכלי המשפטי, הלקוח מהתחום הפלילי ונקרא "ראשית הודיה", שבאמצעותו אני מנתח כמה מהעדויות של בני משפחת עוז. האם הסופר הלאומי, יפה הבלורית והתואר, היה אב מתעלל ?
טור זה נכתב בהקשר לסדרת ההרצאות "סיפורים מחדרי החקירות" בהן הקהל זוכה להצצה מעניינת לתוך חדרי החקירות, הפסיכולוגיה של החוקר, הנחקר והשופט, ההליך המשפטי הפלילי ועוד... תוך הצגת מקרים מפורסמים ומתוקשרים וניתוחם יחד עם הקהל.
"אבא שלי הוא איש מפורסם/ נערץ, מכובד, גם מעבר לים/... אבל הרחק מההמון, אצלנו בבית/ הוא בכלל לא יונה עם עלה של זית/ מעניין מה יקרה אם יידעו האנשים/ איך הוא מעליב ואיך הוא מאשים/... איך מכל האנשים בעולם ובעמו/ האיש מעריץ רק את עצמו/... איך האיש שמדבר בתבונה ובטעם/ רק את נפש ילדיו לא הבין אף פעם" (יהודה אטלס "ילדים של אף אחד")
עדותה של גליה עוז - הסכר נפרץ
בחודש פברואר 2021 הטילה גליה עוז פצצה, שזעזעה שני עולמות הנושקים זה לזה - עולם הספרות ועולם "מחנה השלום". בספרה המרעיש, דבר המתחפש לאהבה, היא חשפה שאביה, עמוס עוז, נהג להתעלל בה פיזית ונפשית ללא רחם. "הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף" כדבריה.
הספר מגולל חיים של טרור תחת אחד מסמליה של התרבות הישראלית המודרנית ששילב את הכל: יופי, חוכמה, כישרון על והכרה בינ"ל. סוגי ההתנהגויות, המתוארות בספר, היו נוראיים: אלימות פיזית כגון גרירה ברחבי הבית לעבר דלת היציאה והשלכתה של גליה על שטיחון הכניסה, לניגוב רגליים, או נטילת קנקן קפה והשלכת תוכנו על גליה מול חבריה (רק בשל העובדה שהוא האשים אותה בכך שהעירה אותו משנת הצהריים).
התקפת הנגד של בני המשפחה
בני משפחתו של עוז (האח דניאל, האחות פניה ואלמנתו) יצאו להגנתו. בריאיון ל"כאן תרבות" טען דניאל עוז כי דבריה של אחותו מופרכים וכי מצבו הנפשי מאז קשה מאוד. הוא אף כתב כתגובה את ספרו "אוסף צדפים" בו הוא מנסה להסביר שאביהם לא היה מושלם אך היה רחוק מאוד מהאדם אותו מתארת גליה. גם אחותו ואימו טענו דברים דומים.
אין ספק שהמידע המטלטל מעלה שאלות כבדות משקל לגבי אחד הסופרים הגדולים בפרט ולגבי גיבורי תרבות בכלל. שהרי אם הדברים נכונים אזי, הסופר הבינ"ל, לא יכול להעניק גושפנקא לעקרונות של מוסר וצדק. דווקא משום שהבינה מה עומד על המדוכה ובשל גודל השעה ועומק המשבר, בניגוד לרוב תכניות התחקיר עובדה, הפעם מי שמנהלת את הראיונות ומגישה את התכנית היא אילנה דיין בעצמה. היא זאת שמראיינת ובוחרת את השאלות בקפידה. זה נושא רגיש מידי מבחינתה כדי שמי מהכפופים לה בתכנית יטפל בו.
ואכן, כבר בתחילת התכנית היא חושפת את הערצתה לעמוס עוז ומכנה אותו בתיאורים, שמבחינת עצמתם מזכירים את ההערצה של יצחק רבין ז"ל: פניה המייצגות של הישראליות, אוהב האדם, הסופר הגדול ביותר שקם פה ועוד.... ועל כן נתונה לה הערכתי הרבה: היא לא היססה לערוך תחקיר נוקב ואמיתי שחושף חשד סביר לאמת מרה וקשה - עבורה בפרט ועבור חובבי ספרות בישראל בכלל (שכן, לא צריך להשתייך למחנה השמאל כדי להעריך את עמוס עוז כסופר ישראלי).
לאחר צפייה בתחקיר אוכל לומר שאני נוטה לקבל את גרסתה של גליה. יתכן שהשנים והתסכול אצלה הגבירו את עוצמת התיאורים . אבל אין לי ספק שהרכיב העיקרי בסיפור עומד על כנו. הסיבה לכך מבוססת על רכיב פסיכולוגי מעולם החקירות הפליליות שנקרא : "ראשית הודיה", ותוך שימוש בכלי זה אני רוצה לנתח, יחד עם הקוראים, את עדויות משפחת עוז.
מהו עיקרון "ראשית הודיה"?
עיקרון זה מבטא ניתוח פסיכולוגי של התנהגות אדם שאינו רוצה להודות בעובדות מסוימות אך בכל זאת הוא חש אשמה לגביהן. הביטוי של הלך רוח כזה פעמים רבות יבוא לידי ביטוי בביטויים והתנהגות שמסגירות את תחושת האשם או את החרדה, מכך שיתגלה כי הוא ביצע את העבירה. הם לא יודו במעשה עצמו אבל יספקו מידע רב לחוקר באופן עקיף. המטרה היא לבלבל את החוקר על ידי הודיה חלקית ביותר , כדי לשדר לחוקר שהנחקר הוא אדם אמין, והכחשת היתר. הבעיה היא שחוקר מיומן מאומן לזהות התנהגות כזאת ולדעת מתי אדם עושה זאת כדי לבלבל אותו. לדוגמא : חשוד ברצח נערה נשאל מדוע יש דם של המנוחה על בגדיו? תשובתו הייתה "כי הרוצח האמיתי, בבריחתו, מרח דם על הקירות ויתכן שכשעברתי במסדרון, הדם נדבק לבגדי." בפועל, לא היה דם על בגדיו אבל ניסיונו הדחוק והטפשי לתת הסבר חלופי, במקום להכחיש הכחשה מוחלטת, היווה עדות לתחושת אשמה מסוימת וניסיון להסתיר מידע נוסף. במקרה אחר, נשאל חשוד מדוע פניו של הקורבן אדומות ונפוחות. תשובתו היתה שככל הנראה הקורבן נבהל ממנו כשהוא צעק עליו ויתכן שנפל על פניו... ברור לכולם שהחשוד מנסה לתת הסבר דחוק לכך שפניו של הקורבן שלו מוכים וחבולים ככל הנראה על ידיו...
ראשית הודיה היא הליך פסיכולוגי שמתרחש גם אצל עדים, שנחקרים לגבי עבירה שביצע אדם אחר, יודעים את האמת, לא רוצים לומר אותה במלואה, אך הם מתקשים להסתיר זאת מבחינה נפשית. למעשה, הדחף של העד להסתיר את העובדה שהוא יודע משהו גורם לו לתת כל מיני תירוצים חלופיים, שלבסוף מצביעים על כך שהוא מנסה לבלבל את החקר על ידי התווית גרסא חלופית . אחת הדוגמאות הקלאסיות של ראשית הודיה בעדות היא הודאה בהתרחשות מקרה אחד או יותר (בדרך כלל הקלים יותר) מתוך רשימת מקרים ארוכה, שאת רובה העד טוען שאינו מכיר. כך העד סבור שהוא יצליח לבלבל את החוקר - "אני אאשר שני מקרים או שלושה קלים ואכחיש את היתר. כך, החוקר יחשוב שאני אמין, יקבל את גרסתי ולעולם לא יגלה שאני יודע יותר . הרבה יותר.
מדוע אנשים נוהגים כך? בעיקר מפני החשש המוטבע ברוב בני האדם מפני שוטרים. זה מתחיל מחינוך בילדות שפעולות שליליות שעושה הילד- כמו שקר, אי סיום המנה בצלחת או אפילו גניבה קלת ערך, בהכרח תגרום להזמנת המשטרה על ידי הוריו או דמות סמכותית אחרת. מעבר לכך, אנו למדים מילדות שלשוטרים יש זכות להכות אדם ואפילו להרוג אותו. הפחדים הללו שמוטמעים מילדות צצים בחקירת המשטרה וגורמים לאנשים שמנסים להסתיר את האמת להתנהג בחוסר ראציונליות מובהק.
ואיך עיקרון ראשית ההודיה מסבך את הסיפור של עמוס עוז ואיך כל זה מתחבר לפרשת טנטורה עליה דיברתי בפרק אחר ?.... על כך בבלוג הבא שלי
Comments