משפט קסטנר ואסון השתיקה? נקודת המבט של אלי ויזל

השבוע פתחתי לראשונה את ספרו המצמרר של אלי ויזל, "הלילה", אשר מגולל את סיפור השואה האישי והכואב שלו. ויזל, יליד העיר סיגט שבהונגריה, מתאר עולם של טרגדיות ושל שתיקה רועמת מצד הנהגת קהילת יהדות הונגריה. סיפורו מעלה שאלות נוקבות הנוגעות לאחת הפרשיות המטלטלות ביותר בתולדות השואה - פרשת קסטנר. בעדותו של ויזל, כמו גם בעדויות אחרות, מתחדדת התמונה הכואבת של קהילות רבות, ברחבי הונגריה, שאנשיהן לא ידעו דבר. דווקא יהודי עירו של ויזל, סיגט, שישבו קרוב לגבול הרומני, אולי יכלו להציל רבים מבני קהילתם לו רק היו מודעים לגורל המצפה להם מעבר למסילות הברזל.

סיפורו של אלי ויזל מגולל סיפור אישי שמספר את טרגדיית השואה במילים כנות וחודרות ומשקף את גורלם של מאות אלפי יהודים שחיו בשלווה יחסית בהונגריה, מדינה שנמנעה עד שנת 1944 מלפגוע ביהודיה. תיאור הגירוש המהיר בספרו, הזעזוע והתמימות שאפפו את הקהילה, חושפים תמונה כאובה של חוסר ידיעה מוחלטת בנוגע לגורל הנורא שציפה להם. במהלך קריאת הספר, התחדדו בי הבנות חדשות על פרשת קסטנר, מזווית הראייה של אלו שנדחסו לקרונות ונשלחו אל המשרפות. עד כמה חוסר הידיעה והתמימות הללו היו תוצאה של מחדל מתמשך מצד הנהגת יהודי הונגריה וקסטנר בראשם? האם נעשה די כדי להפיץ את האמת על המתרחש בקהילות רוסיה ופולין, בשנים שבהן מידע מהימן כבר הגיע מהן? או שמא המידע הועבר אל הקהילות המפוזרות ברחבי הונגריה אך התעקשות ראשי הקהילה ופרנסיה להימנע מהתמודדות קשה עם המציאות הובילה להחמצת הזדמנות לעודד בריחה ולהכין תכניות חירום – כמו הקמת מקלטים לילדים או הכשרת מסלולי בריחה אל הגבול הרומני הבטוח יחסית?

עדותו של אלי ויזל מהווה נדבך חשוב ומהימן אותו אשלב בהרצאתי על פרשת קסטנר.

אחד הקטעים בספר, שלפת אותי באופן עמוק ונגע בשורשי הכאב הרגשי שלי כיהודי וכאדם, הוא תיאור בנה של גב' שכטר, ילד בן ה-10 שהיה יחד עם אימו בקרון בו נסעו ויזל, משפחתו וחלק מקהילתו אל אושוויץ. זה לא תיאור של רגעי השמדה מזעזעים, למרות שכאלה קיימים בספר, אלא דווקא רגע שמדגיש את עוצמת הבדידות, הכאב וחוסר האונים של ילד אחד קטן שצועד אל גורלו המר. כשקראתי את סיפורו, לא יכולתי שלא לחשוב על בני הקטן בן ה-10. המחשבה עליו, על עולמו ועל חפותו, מול חוסר האונים של אותו ילד מתיאורי ויזל, עוררה בי כאב אישי ועמוק, שממשיך ללוות אותי ולהדהד בי.

"הייתה בינינו אחת, גברת שכטר, אישה כבת חמישים. היא ובנה בן העשר, שהיה רכון בפינתו. דעתה של גב' שכטר הלכה והתערערה. ביום המסע הראשון החלה ליבב ולשאול מדוע נפרדה ממשפחתה. אחר כך הפכו צעקותיה להיסטריות. בלילה השלישי, כשהיינו ישנים בישיבה, דחוקים זה אל זה, וחלקנו עומדים על רגליהם, פילחה את הדממה צעקה חדשה. "אש! אני רואה אש! אני רואה אש!" רגע של טירוף. מי צעק? גב' שכטר. באצבעה הראתה על החלון, זועקת: "הביטו, הביטו, הביטו! אש! אש נוראה! רחמים עלי, אש!" אנשים נצמדו לסורגים אך לא ראו דבר מלבד הלילה. ניסינו לנחם את עצמנו ולאמר: "היא מטורפת, האומללה." הניחו על מצחה סמרטוט רטוב בניסיון להרגיע אותה, אך היא לא חדלה לשאוג: "אש! שריפה...". בנה הקטן נאחז, בוכה, בשמלתה, מחפש את כפות ידיה: "שום דבר, אמא, שום דבר... שבי נא." היא המשיכה לצעוק, נושמת בכבדות וקולה נקטע מדי פעם בהתייפחות: "יהודים, הקשיבו לי: אני רואה אש! להבות! תבערה!" כאילו דיבוק נכנס בה ודיבר מתוך ישותה. כמה צעירים תפסו אותה והושיבו אותה בכוח, קשרו אותה וחסמו את פיה בסמרטוט. בנה הקטן ישב ליד אמו ובכה..." (עמודים 36-37. הבהרה: הקטע הועתק בצורה ערוכה)